פסק-דין בתיק ת"א 17789-07

1.         התובע נהג משאית לאיסוף ופינוי גזם, יליד 27.12.51, הגיש תביעה זו לפיצויים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " חוק הפלת"ד"), עקב תאונת דרכים שארעה, לטענתו, ביום 6.4.05 עת החליק מסולם המשאית כאשר סידר ענפים וגזם שבלטו מארגז המשאית (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע לטענתו  נזקי גוף. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן:" המל"ל") כתאונת עבודה.

2.         הנתבעת כפרה בנסיבות אירוע התאונה ובחבותה לפצות את התובע לפי חוק הפלת"ד, וטענה כי תביעה זו הינה תביעה שנולדה על מנת לנסות ולהוציא פיצוי כספי יש מאין. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה.

נשמעו עדויות בשאלת החבות ובשאלת הנזק הוגשו סיכומים ועת להכריע במחלוקות שבין הצדדים. תחילה לשאלת החבות ולאחר מכן, במידת הצורך, לשאלת היקף הנזק.

שאלת החבות:

3.         לגרסת התובע, ביום 6.4.05 לקראת נסיעתו של התובע במשאית אשר מיועדת לפינוי אשפה, הבחין כי ישנם ענפים וגזם הבולטים מארגז המשאית. על מנת למנוע כל סיכון תעבורתי בנהיגתו, עלה התובע על הארגז המשאית סידר את הענפים והכניסם לתוך הארגז. כאשר ביקש לרדת מארגז המשאית, החליק, נפל ארצה ונחבל בעיקר בגבו.

התובע טען כי גרסתו איתנה ואמינה ועמדה במבחן החקירה הנגדית. התאונה עצמה תוארה בצורה ברורה, עקבית ומהימנה, כאשר הנתבעת מצידה לא הביאה כל ראייה מטעמה אשר יש בה כדי לבסס את טענותיה לשלילת עצם קרות התאונה ולגובה הנזק.

עוד לטענתו, התאונה מהווה תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפלת"ד שכן, הפעולה שעשה בגזם מקיימת את אחת מדרכי השימוש: "נסיעה ברכב" או "טיפול ברכב" וזאת הואיל ונכנסת במסגרת החריג שבחוק. לטענתו אין ספק כי הפעולה שעשה בגזם קשורה קשר ממשי לנסיעה בפועל, ואף נועדה כדי למנוע סיכון תעבורתי והיא הכרחית לשם קיום הנסיעה.

4.         הנתבעת,לעומת זאת, טענה כי גרסתו של התובע הינה גרסה יחידה של בעל דין ובנוסף לא אמינה, מאחר וקיימות מספר גרסאות לתאונה המוכחשת כשלעצמה. לטענתה, ריבוי הגרסאות והעדר ראיות תומכות מובילים למסקנה כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכחת נסיבות התאונה.

עוד לטענתה, גם אם התובע היה מצליח להוכיח את גרסתו לקרות התאונה, אזי התאונה אינה נכנסת להגדרת "שימוש ברכב מנועי" ואינה חוסה תחת כנפי הגדרת "תאונת דרכים" בהתאם לחוק הפלת"ד ולהלכה הפסוקה. פעולת סידור הגזם אינה קשורה לפעולת הנסיעה עצמה, במיוחד לאור העובדה כי התאונה ארעה לקראת נסיעתו של התובע. הפסיקה קבעה כי לא ניתן לסווג תאונה זו כתאונת דרכים שכן סידור הגזם אינו תיקון פתע או טיפול בלתי צפוי ואיננו טיפול שנעשה לאחר תחילת הנסיעה, אלא פעולת הכנה שגרתית שהתרחשה טרם היציאה לדרך.

בעניין היקף הנזק מפנה הנתבעת למסקנות הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), אשר קבעה כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כלשהי בעקבות התאונה וכן לעובדה כי ערעורו של התובע שהוגש לבית הדין לעבודה נדחה בעניין זה. הוא הדין לגבי תביעתו של התובע להחמרה במצבו שנדחתה ע"י המל"ל וכן ע"י בית הדין.

דיון:

5.         ככלל, עול ההוכחה של גרסת התאונה נופל על התובע, שעליו להוכיח את תביעתו בהסתברות העולה על  50%. במקרה שלפני נראה כי התובע עמד בנטל הוכחה זה. הנתבעת אומנם הקדישה חלק ניכר מסיכומיה לטענותיה כי גרסתו של התובע לקרות התאונה אינה אחידה והינה למעשה גרסה "משופרת" שנולדה לאחר קבלת ייעוץ משפטי ומחשבה. אולם, לאחר שבחנתי את הטענות ואת הראיות שהונחו בפניי, נחה דעתי כי יש לקבל את גרסת התובע לקרות התאונה מה גם שהנתבעת לא סתרה את גרסת התובע באמצעות עדים או ראיות מטעמה. אבהיר מסקנתי זו.

הנתבעת טענה כי התובע פועל בכוונה לשפר את סיכוייו בתביעה המשפטית ולפיכך מעלה גרסה עובדתית כוזבת. בכך מייחסת לו למעשה התובעת כוונת מרמה. לטעמי לא היה מקום לנסות ולהציג את הדברים בצורה זו. מכל מקום מי שטוען למרמה חובת ההוכחה עליו. לא רק עליו אלא מדובר בחובת הוכחה מוגברת  שכן במישור האזרחי נוהגת בנסיבות מיוחדות מעין מידת הוכחה שלישית, המצויה בין מידת ההוכחה האזרחית המקובלת לבין מידת ההוכחה הפלילית, מעין "מידת הוכחה מוגברת", אשר זכתה לכינוי "דרגת ביניים" או "רמת ביניים". כאשר הנתבע מעלה טענת הגנה המייחסת ביצוע עבירה רצינית, המטילה עליו סטיגמה ושיש עימה משום קלון. משקלן הסגולי ("כמותן" או "רצינותן") של הראיות הדרושות לעמידה במידת ההוכחה הדרושה, משתנה בהתאם לחומרתו ולרצינותו של העניין הטעון הוכחה. על משקל הראיות בעניין שהוא 'רציני' יותר, להיות גדול יותר. בענייננו, מדובר בטענת הגנה, המייחסת לתובע מעשה בעל גוון פלילי, ועל כן 'רצינותו' גדולה יותר מאשר מעשה שאינו נושא גוון כאמור. על כן, נדרש מהנתבעת להביא כמות ראיות רבה יותר, במשקל גדול יותר, בהשוואה לדרוש בהוכחת טענות ללא גוון פלילי (ראה: י. קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה [חלק שלישי, תשנ"ט - 1999] עמ' 1316 - 1319).

6.         במילים אחרות, טענת תרמית היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע כאמור, בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית. את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין (ראה והשווה: ע.א. 400/86 עזבון המנוח בן-ציון קריגר נגד ד"ר סבינה שטנה פ"ד מ"ב(4) 500, 504 ). הצד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב ונכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים (ע.א. 475/81 זיקרי נ. כלל פ"ד מג(1) 589, עמ' 600-599). עול ההוכחה לעניין טענות המרמה הינו "כבד למדי" (ע.א. 51/89 האפוטרופוס הכללי נ. צאלח אסעד פ"ד מו(1) 491, 500).

7.         בעניין שלפני, טוב היה משלא הייתה מועלית טענת התרמית מאשר הועלתה. מכל מקום, לאחר שבחנתי את המסמכים שהגישה הנתבעת וכן עדותו של התובע בפניי, לא שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל "הכבד למדי" המוטל עליה להוכיח מרמה מצד התובע. משקלן של הראיות שהובאו כנגד הנתבע "אינן ראיות בעלות משקל רב וכבד" כפי שדורשת הפסיקה הנ"ל. הנתבעת סומכת את עמדתה בנימוקים שונים, מתוכם מצאתי להתייחס לנימוק העיקרי לפיו הנתבעת טענה בנוגע לשוני בין הגרסאות השונות.

אינני מקבל טענותיה אלו של הנתבעת. סבורני כי גרסתו של התובע בבית המשפט אינה כה שונה מהגרסה אותה מסר בתצהירו (ראה: ת/1 - סומן בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.10), בהחלט אין שוני רב בגרסה אותה מסר למשטרה (ראה: נספח לנ/1) בה מתואר כדלקמן:

"אני נהג משאית עם גזם. לאחר העמסתי הגזם עליתי על המשאית לסדר את הגזם שאסף ואז נפלתי מהמשאית למטה"

בעדותו בפניי (בעמ' 6, 7, ו - 8  לפרוטוקול הישיבה מיום )10.1.10  שב וחזר על גרסה זו, למרות השאלות הרבות שנשאל בנושא. גם מהמסמכים שצירפה הנתבעת מהמל"ל לא ראיתי גרסה שונה באופן מהותי. העובדה היא שסמוך לתאונה, כבר פנה התובע לטיפול רפואי וגרסתו לקרות האירוע מתוארת בצורה ברורה (ראה: נספח 10 לת/2):

"בזמן שעלה על הארגז לסדר את הגזם נפל והחליק על הגב...".

נסיונה של הנתבעת להיתלות בניסוחים מדויקים, של אנשים שונים אשר שמעו את גרסת התובע ורשמו אותה לפי הבנתם, כאשר התובע עצמו כך העיד, לא כותב כל כך טוב בעברית (ראה עמ' 12 לפרוטוקול הישיבה מיום 10.1.10), לא מספיק על מנת להוכיח טענתה כה חמורה, של תרמית מצד התובע. המסמכים הרפואיים שנכתבו סמוך לפגיעתו של התובע המתארים את גרסתו לקרות התאונה בנוסף לתיאור הפגיעות שלו במסמכים אלה  (ראה לדוגמה: נספחים 9 -  10 לת/2) תואמים את עדותו של התובע בנוגע להתרחשות התאונה. לטעמי, אין להיתפס לפרטים ולדקויות הקטנות וככל שיש אי התאמות יש לזכור כי המסמכים נכתבו ע"י אנשים שונים, בסיטואציות שונות ואין לדרוש מהם כי יכתבו כל פרט ופרט במלואו ובהתאמה מלאה.